. . .

מלים אני יכולה לשפוך כמו ים, אבל אין ספק שהחודש הזה עם הרגל השבורה, כשאני כל כך הפוכה מההתנהלות הרגילה שלי, כלומר ממש מוגבלת בהתניידות, לעומת רצה או רוכבת מרחקים טובים על בסיס יומי, גומר אותי ביסודיות – כוחה של התמדה. אז כן, ה(!)פרויקט החשוב שלי בתקופה האחרונה באמת יגיע לסיומו או-טו-טו, וכשהגברת השמנה תשיר סוף סוף, אהיה מרוצה מאוד. וכן, גמרתי אומר לסגור קצוות בעוד כיוונים, וכן, אני עם הראש והמחשבה וההתכווננות והתובנות מהימים האלו בדיוק למקומות שאני רוצה להיות בהם, ובכל זאת, מפן אחר אני נגמרת באופן שיטתי, ומתנחמת בתקווה (זה הרי לא וודאי) שביום רביעי ירד התחליף-גבס מהרגל שלי, ואוכל להתקדם לשלב הבא, כי מה אנחנו, הבלתי-מרוצים, מבקשים בחיים הקטנים שלנו, אם לא להתקדם לשלב הבא? :)

אבל דמעות. אני לא אדם שבוכה בקלות. נדיר שזה קורה לי ליד אנשים, וגם מול עצמי כמעט שלא. והיום המלוחות הגיעו. שבע שניות 'גן-עדן' ומיציתי את החוויה, אבל הן היו סכין, והוא פילח את עולמי הרגשי לתובנה פשוטה שכזו. גם אליה סביר שלא הייתי מגיעה אלמלא הכפה השבורה, ואולי היא לא מדויקת בשיט. ובכלל, מהן תובנות אם לא ארגון של מציאות אקראית בצורה שתאפשר לנו תחושה, מזוייפת לפעמים אבל היחידה שתתן לנו לתפקד, של שליטה כזו או אחרת בהווה ובעתיד שלנו. תחושה של בחירה מבין אפשרויות, גם אם כל כך הרבה פעמים אנחנו פשוט מוטחים מכאן לשם במקביל או אנכית לבחירותינו, דרך מסלול סיבובו האדיש של העולם.
אז או שזה הפרפקציוניזם שלי או שזו המציאות, ואם כן, היא מרה. כי יצא שקיבלתי מעצמי ציון 6 על תפקוד כללי. אני יודעת שיש חברות טובות ואנשים אחרים שיבואו ויגידו לי תראי איך את ככה ותראי איך את ככה. ועובדתית, בפריזמות מסוימות, הם צודקים. אבל אני יכולה לרשום להם במדויק את כל הסעיפים שבהם אני לא. לא מה? לא עומדת בציפיות. שלי. מעצמי. ועוד 'לא' חשוב, הוא מה שאני כבר לא יכולה: אין בי כעת את היכולת להקשיב לדברי הנחמה האלו, ובעיקר לא מסוגלת להפנים אותם. אני ממש בועטת אותם הרחק, בידיעה קשה ונטולת חמלה של המקום אליו אני צריכה להוליך את עצמי. אני חייבת להיות בו.

אין לי אפשרות לוותר כעת, כי העסק שלי (סוף סוף) הוא עם עצמי, והוא כולל ביקורת שתי וערב שיטתית, ללא אפשרות אמתית או מדומה 'לרוץ הרחק'. הגוף הגיע לנפש, והמצב הסטטי הזה מחייב אותי מולי. לא תמיד אני נעימה כלפי עצמי. לא תמיד חומלת. עניין לא חדש.

אבל עכשיו? כל זה? זה דוקא בא מפרגון מלא וגדול. מכבוד ומתוך פינוי מקום של ממש.

יאללה מיכלי. בואי. עם הרגל ככה. זה בסדר. תרוצי אחר כך. לא הכל קורה מסיבה, אבל לכל דבר יכולות להיות כמה תוצאות.

. . .

. . .

…

…

טוב, זה לא סוד שצילום מעסיק אותי מזה זמן. כערוץ ביטוי נוסף, ובכלל.
מה יש בצילום שממגנט אותי כל כך? -
כמה עניינים. הנה:

…

…

בצילום – שלא כמו בחיים – אני יכולה להתפקס על דבר אחד, למשל, וכל השאר מיטשטשים, ומשמשים אותו. ואותי.

בצילום – שלא כמו בחיים – אני יכולה לקחת דבר, ולעשות ממנו משהו אחר לגמרי, בגלל ההקשר, ובגלל היקום שנברא, ובגלל התאורה. או בשל היעדרה.

בצילום – שלא כמו בחיים – התוצר נלכד בשניה אחת של חיבור סינפסות, הפריימינג הוא בדיוק כמו שאני רוצה: יקום נקודתי נבחר, חתוך בהזמנה, והשאר לא קיים.

- – -

בצילום – שלא כמו בחיים – יש לי את ההוכחה, המצולמת – עדות אמתית – שהכל. באמת. קרה.

…

…

…

= = =

. . .
.

_ _ _ _

עולמות שבהם נגדעים חלומות הם עולמות של מוות.

אין בהם קסם, ולא נשימה, והם נטולי אופק.
החולמים המובסים ינסו להמשיך ולהתהלך בהם,
כושלים. מבקשים. מזדנבים אחרי תקוות זרות.

כי שם. חלמו. לראשונה.

קיומם שם יפשוט את צבעיו,
ואחר ילך ויאפיר,
עד שישחיר לגמרי.

.

אלא אם.

_ _ _ _

///

מי אמר שאין רע בלי טוב? תביאו אותו – אני רוצה לתת לו סטירה אוהבת :)

ועכשיו ברצינות: ביום שלישי בערב שברתי את כף הרגל. לא בריצה או ברכיבה, אלא סתם, תוך מעשה שטות מטופש וחסר אחריות בבית. במטבח (מה שמוכיח סופית וחד משמעית שמקומי בהחלט לא באזור ההוא של הדירה, בעיקר לא ליד השיש :).

כך או כך, אחרי ההלם, הכאב – הפיסי והנפשי – והעצב הגדול על כך שהנה אני מושבתת מכל פעילות למשך חודש, ומריצה הארד-קור אולי אף ליותר מכך, התחלתי להרגע.

לא מהשבר, אלא מהחיים. הצלחתי לעצור סוף סוף. לשים ברקסים. המכרים שלי יודעים שבשנתיים האחרונות זה פחות או יותר הדבר היחיד שלא מצאתי בחיים. רגל על הברקס. והנה: 'הצליח לי'. אז היום, חמישה ימים אחרי, הכאבים כבר לא איומים כמו בהתחלה, ואני מבינה שהעצירה הזאת, ללא ספורט, בגמילה כפויה ופתאומית, היא לא כל כך נוראית. יש כמה תחומים בחיים שלי ששווים בחינה ואיזון משאבים, וזה זמן מצויין לעשות את זה.

אם מישהו איחל לי לשבור רגל, אני מודה לו.
זו בוודאי האופטימיות המטופשת שלי, כמעט עד עוורון, אבל באמת שיהיו בנזק הזה צדדים טובים. הנה, פרוייקט שהיה תקוע ונדרש לדחיפה אחרונה מקבל את תשומת הלב הראויה, ובנוסף, אני מורידה הילוך ויכולה להתפנות לחיים בצורה חדשה-ישנה.

כי ברור לי כעת, שמאז שפירקתי את המשפחה, לפני שנה ומחצה, נכנסתי למירוץ, ופחדתי לעצור. כאילו שיש בעצם העצירה את היכולת להחזיר אותי לסטייט אוף מיינד שבו הייתי אז. כאילו שנשימה מלאה וטובה תסובב אחורנית גלגל זמן גדול, וביחד אתו תשיב לחיים מציאות שהיתה לי נוראה. ורעה.

אבל זה לא קרה. הנה: רכבת ההרים חונה, ואני נושמת. זה לא כל כך רע מסתבר: אני בהחלט מצליחה לחייך בתוך השקט הזה.

מי היה מאמין. חמישה ימים שאני לא רצה או רוכבת, ואין דכאון, אין תופעות של מחסור באנדורפינים, או שום דבר דומה. פשוט זורמת לי עם דברים אחרים, בקצבים אחרים. הספקתי אפילו לרבוץ על הספה כמה פעמים, משהו שבאמת לא יצא לי לעשות יותר מדי בחודשים האחרונים.

השינוי הוא דרמטי: ברביעי האחרון בבוקר, ישבתי מול האורטופד המקסים, שמיד כשראה את הרגל אמר שזה שבר, אבל אני הקשיתי והוא שלח לצילום כדי שאהיה רגועה. חצי שעה אחרי כן ישבתי מולו שוב כדי שיראה לי את הצילום, ובו אחת מעצמות כף רגלי מחולקת לשני חלקים, עם רווח מכובד ביניהם. אני הגבתי ב"אוי, זה ממש לא טוב. בטח אי אפשר לרוץ עם זה, נכון?", והוא חייך חיוך אמפתי והסביר שצריך לגבס את המקום, והמתין עוד רגע כדי שיפול לי האסימון. בדיעבד, ברור לי מה עבר לו מאחורי העיניים המחייכות, וכמה התגובה שלי היתה מצחיקה. אבל הוא כנראה ראה 'מקרים'..
כל זה מסביר עד כמה הייתי בהילוך אחר. לא הייתי מאמינה, שמשהו יוכל לעצור אותי. לא פיסית את הריצה או את הרכיבה, אלא את הלך הרוח שחושש לקבל את העולם בלי הסינון ששתיהן מאפשרות לי.

והיום, חמישה ימים אחרי, המציאות שסביבי כבר חודרת אלי דרך פריזמה שונה. אני מכירה אותה, את הפריזמה הזו, רק שבאופן חלקי, ובעיקר ממקום אחר. הייתי פעם במקצב דומה, אך ההבדל דראמטי. כי אז, בתוך איזשהו הילוך איטי באופן לא נסבל, שהתנהלותו הוכתבה על ידי כל כך הרבה גורמים חיצוניים, היה לי 'מירוץ' אחר לסיים. היתה מלחמה של ממש לעבור. וכל כך פחדתי לצאת לקרב. עכשיו זה כבר לא כך, או כמאמר הביטוי המוכר מהקשר אחר: "המלחמה נגמרה".

והנה, ההתיחסות שלי לאנשים מסויימים, לקשרים מסויימים, להתנהלויות מסוימות, עוברת כעת סינון מחדש. ההערכה משתנה, לכיוונים שונים ומסיבות חדשות. אחרות. טובות. דברים נחתכים אחרת, ולבטים שאני מכירה ויודעת שהיו בי, דוהים. זה לא רע בכלל. נחמד אפילו. יש לי כמה דברים להספיק לעשות כמו שצריך בחודש הזה, שהנה הוא כבר שלושה שבועות וטיפה, וזה מצריך ניפוי והתמקדות, שני דברים שמעולם לא עשו רע לאף אחד שהשכיל להשתמש בהם.
אז הנה, אני שלווה. ומנפה. ומתמקדת. וזו רק ההתחלה, אבל אחרי כל זה.. אתם הרי מכירים אותי – אני ממתינה ליום שבו אצא עם האופניים :) רכיבה ליפו ולאורך הגדה הצפונית של הירקון תהיה הספתח שלי. את היום שבו אחזור לרוץ אני לא מעזה אפילו לדמיין: אין בי מקום להכיל כעת פנטזיה כזו.

בריצה וברכיבה למרחקים ארוכים יש גורם מחנך. ידעתי תמיד. אדם שיוצא עם האופניים ורוכב עם עצמו בין שעתיים לארבע שעות, או רץ בין שעה לשעתיים ומשהו, עושה ספורט עם הראש ועם הנפש לא פחות מאשר עם הגוף -  זה לא סוד שמבחינתי ריצה למרחקים ארוכים היתה תמיד בראש. האופק הרי תמיד רחוק וזו מחוייבות ארוכת טווח. חלק מהחיים. זו בעצם מתנה שהענקתי לעצמי לפני המון שנים, והיא נפלאה.
והשבר הזה? עוד מחסום קושי שיש לעבור, והדרך, הארוכה והנפלאה הזו של הריצה, והרכיבה – חלק מהמשמעות שהיא מקבלת, ומהעניין, הוא ממחסומי קושי שכמותו. בלעדיהם היא מסתכנת בסתמיות.

אז בינתיים אני מוצאת כיף בדברים אחרים, והיום אתחיל גם התעמלות אנ-אירובית, להמשך עבודה על השרירים שמותר (וכדאי) לחזק, וגם כי יש אנשים שימצאו לעצמם משימה אפילו במצבים שלכאורה אינם מצריכים או מאפשרים את זה. אולי זה עניין של תחושת השליטה המינימלית בחיים, שאני עדיין זקוקה לה, ואולי פשוט האתגר שבלעבור את זה הכי טוב שאני יודעת.
ומחשבה מחוייכת נוספת אומרת לי שמישהו דאג לי בכל זאת: עובדה ששברתי את הרגל בינואר – החודש הכי נאחסי לרכיבה ולריצה מבחינתי. אם זה היה קורה לי בקיץ, המלים שנכתבו כאן לא היו יכולות לקרות :)

עדכונים שוטפים ובצפיפות גבוהה – על קצב ההחלמה, ובכלל – יש כאן, בפייסבוק:
http://www.facebook.com/michalfrenkel

וגם פה בבלוג, כמו תמיד, ממבט קצת אחר.

1#

התכנון היה להכנס לסרט אחר, אבל בסופו של עניין ראיתי את 'מלנכוליה', של לארס פון טרייר, וזה היה פרס אמִתי.

הסרט הזה משובח ברמות רבות של התיחסות – תסריט עשיר ורב שכבתי, מבריק ממש, ליהוק נפלא עם בניה עמוקה ומפורטת של דמויות (קירסטן דאנסט, כג'אסטין, ושרלוט גינסבורג, כקלייר, פשוט מושלמות ומצליחות לייצר דמויות שנשארות אחרי שהסרט מסתיים. ועם ג'ון הארט וקיפר סאתרלנד, החגיגה מושלמת), וצילומים – הו, הצילומים בסרט הזה מצוינים. בעיקר צילומי החוץ, אבל לא רק.
רובם, מאופיינים בפריימים גאוניים באנושיותם, עם תאורה כל כך נכונה, שלי, באופן אישי, התחשק לבלוע את המסך איכשהו (ישבתי וצילמתי לעצמי פריימים, כדי שאוכל להסתכל אחרי, ולהנות שוב).
התמות הסיפוריות, שנשזרות במארג מרתק וחכם, מתאפיינות בנושא העל של חיים ומוות או בפחד הזה ממנו. או מהחיים. נו, החומרים הכי טובים.
אבל הנדידה ברמות העומק, שמתחילה בחיוך (בכלל, יש נגיעות של הומור משך רוב הסרט הלא-קצר-בכלל הזה – שעתיים ורבע), מביאה מיד אגרוף של חיטוט פסיכולוגי, ומעלה בחכתה מושגים כמו עיוורון, אשליה והתפכחות בחלק הראשון. החלק השני ממשיך עם כאב ואימה, ובעיקר, בסופו של עניין, עם חמלת אמת: החוט האנושי השווה ביותר אצל בני אדם, אם רוצים לרקום משהו בכלל.

ההגשה לצופה מביאה צילומים עוצמתיים ורגישים לפרטים, בתאורה נכונה, חכמה וחמה, ולמרות אורך הסרט, אין נפילות של שיעמום או תחושת 'מסטיק'. אין רגע או פריים שנדמו כמיותרים.
אם אולם הקולנוע היה מסעדה, הסרט הזה היה ארוחת גורמה מפוארת ומספקת במיוחד. עם 'טעם של עוד'.

= = =

2#

היום* ראיתי 'אותי' ונזכרתי. טוב, זה לא היה בדיוק כך.
אנשים שואלים אותי מתי התחלתי לרוץ. אני עונה שאיפשהו בתיכון, ויודעת שזה לא מדויק, אבל אין לי תשובה טובה יותר. רק שהיום ראיתי אותה ונזכרתי.

החודש האחרון מצטיין בבקרים קרים במיוחד בשעת האור הראשונה. אני יוצאת מהבית עם טייץ ארוכים  ושלוש עד ארבע שכבות ביגוד בפלג הגוף העליון. אחרת הקור חותך אותי. אחרי ארבעה ק"מ, כשאני מגיעה לפארק, הטמפרטורה עדיין מתחת לעשר מעלות. אני לא היחידה שרצה. יש עוד, כמובן: זהו הציבור שמגן על שפיותי הנפשית, כפי שהיא נתפסת אצל הזולת, ברמת ההגדרה והקונספט החיצוניים (כי לא יתכן הרי שכולם פסיכים :). והיום, בקור, ראיתי גם ילדה אחת. נראתה מקסימום בכתה וו, מנצלת, כמותנו, את מסלול הריצה של הפארק.

או-אז נזכרתי בדיוק מיד מתי התחלתי לרוץ: זה היה בכתה הא. בחרו בי ליצג בריצה באיזו תחרות או יום ספורט. למחרת התחלתי לרוץ. התעוררתי חצי שעה לפני הזמן הדרוש כדי להגיע לבית הספר בזמן, והוספתי ריצת בוקר. היו לי אז נעלים בצבע כחול כהה של… המגפר :) זוכרת את עצמי קמה, לובשת בגדי ספורט ונועלת את הנעליים, שותה משהו ויוצאת. כך כל בוקר, עד לתחרות. האמת שזה די דומה להיום – ריצה היא הרי ספורט פשוט וראשוני כל כך.
לתפיסתי, היא קודם כל ובעיקר בראש. רק בסוף, כדי לייצר את עצמה ואת האפקט, היא משתמשת בגוף. אין לי שמץ של מושג לאיזה מקום הגעתי בתחרות ההיא, אבל אז התחלתי לרוץ – בגיל עשר. זה לא שמאז ועד היום אני רצה באופן סדיר. בכלל לא. היו שנים שרקדתי מספר לא הגיוני של שעות שבועיות למשל, והיו תקופות שהייתי פדלאה יחסית, אבל הריצה הגיעה אז, בכתה הא, ומאז נשארה צרובה. היא התמקמה בראש, וכשאפשר היא נושמת לרווחה.
כמו עכשיו למשל.
עכשיו אפשר :)

= = =

3#

ומשהו קטן לסיום:

הבוקר*, לפני שיצאתי לריצה, על השלוק הראשון של הקפה שלפניה (היחיד במשך היום שאינו נטול קפאין), התעורר והגיע לסלון ילדון הבית, עם בובת פלוטו ביד, ושאל אם עדיין לילה. הסברתי לו שלא, אבל שגם לא ממש בוקר, כי הנה עדיין לא יצאתי לריצה, ושכדאי לו לחזור לישון. הוא הסכים, ואני ניצלתי את ההזדמנות להגניב לו חיבוק ראשון של בוקר, וניגשתי לכסות אותו ואת פלוטו שלו בפוך.
אחרי כן יצא, שבמשך כל הריצה – שעה, 10 ק"מ פלוס – מה שהעסיק אותי היה איך אני חוזרת הביתה ונותנת לו את החיבוק השני. תחילת יום וגעגוע :)

= = =

* [הפוסט נכתב אתמול, 14.12.2011, ועלה היום 15.12]
.

.

.
=
.
.

בעבר, תהומות היו מרתקות אותה לבוא אליהן.

והיא היתה נענית.

בודקת, סקרנית כמו חתולה ביומה האחרון, פוסעת במדודים קטנים על השפה, ולרוב גם מתישבת כשרגליה מתנדנדות מעל ובוהה, מתוך שלווה שהיא חוסר השקט בהתגלמותו.

היום היא שומעת את הקריאה, מסתכלת מיד ומזהה.

או-אז, לאחר ספק בוטה אך בלתי משכנע, היא מסובבת את גבה, ופוסעת בשלווה נבונה אל הכיוון השני.

'אה' – היא ממלילה לעצמה בחיוך רך – 'זו היתה גומחה קטנה; טוב שראיתי :)'

= = =
# מבחינתי הטקסט הזה זכאי ללא ספק לאיור או שניים.. תוכלו להתיחס אליו כאל מתאבן
.
.
=
.

.
.
#1

רוצה לזכור אותך:

רוצה לזכור אותך כך.
כן. גם כך.
את כולך.
כי את מושא אהבתי אני זוכרת.
והוא קיים תמיד.
הרי.
"מושא האהבה" -
כמה תהומי ההבדל שבינו לבין השתקפותו אשר בלבנו.
רואה את הפער, ומבינה היטב:
המחזה הזה ניתן להבחנה רק בהתהוותה של פרידה.

אנו אוהבים את ההשתקפות שבלבנו.
אליה אנו קשורים.

רק אל תדאגי: אזכור אותך כמו אז.
וגם כמו עכשיו.
ואנא, אל תבקשי שלא.
ושוב, אל תדאגי: העכשיו אינו גורע ממך מאום.
בודאי שלא מאהבתי אותך.
אם יש לה ערך כלשהו.
כי כולך נטועה בי.
וכולי כואבת את דמדומיך.
והם.
אכזריות.
לשמה.
= = =

לזכור אותך

= = =

#2
עניין אחר:

עד שהחלטתי להפסיק עם זה, עבר זמן מה.
ומשהחלטתי העניין הפך פשוט.
כמעט פשוט מדי.
והפשטות – יש בה נקיון אריתמטי:
אפס שנשאר אפס הוא תמיד עניין של מה בכך.

= = =

#3
הסתכלות:

כמו תמיד בחרו להן האנרגיות (החופשיות לפתע, ומבוהלות עד אימה)
תחנת מעבר אחרת.
היא היתה מוכרת.
אך פצפונה למידתן.
הן הסתחררו בה כמעט יממה.
חגות סביב עצמן ונזרקות אל קירותיה.
ואז -
נשרו מאליהן.
עד אלי.
והן כולן אתי עכשיו.

= = =

#4
מבט אחרון:

"העתיד הוא משרת אטי, אבל נאמן." (ארי דה לוקה, היום שלפני האושר)
כמה חכם המשפט הזה, ונבון, כמו שאומרים על ילד אהוב. ומנגד, כמה אווילי ומטופש הוא בהתיחס למשל לחלק הראשון של הפוסט הנוכחי.
לעתים המציאות הופכת אותנו ואת פרספקטיבת ההסתכלות שלנו לגיחוך מתועב.

ועדיין:
"בני אדם, אשר כמעט יחודיים בכך שביכולתם ללמוד מנסיונם של אחרים, הנם גם יוצאי דופן בהעדר הבולט של רצונם לעשות כך." (דאגלס אדאמס)

ולכן ננסה.

שוב. ושוב.

= = =

.

.
-  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -
.
.
.
היא ידעה אותו בדמה עוד לפני שהתראו.

ובכל זאת.

הוא לא למד אותה מעולם. גם אחרי הפרידה.

ולמרות הכל.
.
.
-  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -

……..

…

רצית לכתוב על הקצה -
על פיה של התהום.
אבל זה מיד הניח אותך שם,
והכל נחתם טרם יריקת הפתיחה.

לכן החלטת לכתוב על שקרים.
זה קל יותר – הם מגוונים, וניתן לברור:
יש קטנים, שנשכחים כבר לפני שנהגו.
יש לבנים, מוּתרים בעצם, שכתבת כבר אודותם,
ושיצא לך שחור לגמרי. על גבי לבן.
יש את הבלתי נסבלים. המרתיחים.
יש את הצפים.
ואת המעורבבים באמת. באמת מגעילים.

וכל – כל – אלו זהים בהתנהלותם המתנקזת.

כי כמו שכל הנחלים זורמים את עצמם לים, והוא אינו מלא,
כך גם השקרים –
אם תאמרי אותם מהסוף להתחלה -
יצטרפו מולך בחזרה במלאכת מחשבת קוסמית,
וישאבו לכדי שקר אחד,
גדול במיוחד,
שלעולם לא יתמלא הריק ממנו הוא בא.

כי לשם כך צריך יהיה להלך, עקב לצד אגודל, על הקצה.
עד פיה של התהום לכל הפחות.

וכשעומדים על פי התהום, יש חתיכת שקר לידנו ממש.
תמיד.
אם לא בתוכנו.
אם לא
מהות
קיומנו.

והשקר הזה, הקדום,
יהיה – איך לא –
מחובר תמיד
לאהבה.

…..
…..

. . . . . . . .
.
מעולם לא יכלה למחוק רגעים.
או אנשים.
ממנה.
זוהי זכות (או כורח) השמורה לאנשים חזקים.
או חלשים.
במיוחד.

והיא באמצע.

אבל שום דבר בך לא באמצע,
אומר האיש שפניו קשים,
אך עיניו רכות
וטובות
מולה.
ואל תנסי: הכל בך במלוא התפארת.
כעס. ואהבה. ועלבון. וחמלה.
ואת. והרגעים. והאנשים. ושוב את.

היא משפילה מבט
ליעף.
ואז עוצמת עיניה כליל.
על המסך הפנימי, החוּם, של עפעפיה
ממתינים כולם:
רגעים.
או אנשים.
והיא מביטה.

והם אינם דוהים.
גם המכאיבים שבהם.
שורטים שוב ושוב.
כמו היו מדוזה חייזרית,
הצורבת פסים סדורים
בגוון תכלת בוהק במיוחד.

אין עוד טעם לנסות – היא יודעת.
ואז פוקחת מבט
אל הטובות ההן
שבפנים הקשים.

כאן.
היא.
תשאר.

.
.