הקושי הגדול עכשיו הוא לא השעה וגם לא המאמץ בן השעה (השבוע נע בין 57 ל 59 דקות), אלא הקור. ממש קר לי. אני נוסעת והאוויר באור הראשון מקפיא (שמי תכלת בחורף, כידוע). גם אם אין רוח – ולא היתה רוח בשלושת הבקרים האחרונים – הנסיעה מייצרת אותה לעומתי. הרוח המלאכותית הזו צורבת אותי בקור: את הידיים, בעיקר באזור המרפק והזרוע, ואת אזור בית החזה. עצירה של שלוש שניות ומעלה עוצרת את הרוח לגמרי ופתאום חם ונעים, כי הגוף ממשיך להתאמץ לשמור על שלו. הפחד שלי הוא מהשילוב של זיעה – רוח – דלקת ריאות, ונראה לי שמשבוע הבא אוסיף מעיל רוח, בתקווה שהוא אכן עוצר אותה.
למה משבוע הבא ולא ממחר? – כי מחר הוא יום הצ'ופר – אני קמה מאוחר יותר בלפחות שעה, וכנראה ששעתיים, ולא כ"כ קר כבר.

מעבר לכך, יש מחאות פה ושם במשפחה שמחוץ לכותלי הבית הפרטי שלי. אבא שלי שואל שאלות של איפה ומתי ומציע שאולי אצא מעט יותר מאוחר (מה שלא אפשרי כשיש שלושה ילדים להוציא למסגרות). אין שם אנשים, אני אומרת לו, ונזכרת שהיתה לי אמנם היתקלות לא נעימה אחת לפני שבועיים, מול קבוצת אנשים שאין לי מושג מדוע הם עמדו בחוץ בשש ורבע אחד מהם התחיל לרוץ לעברי ולעבר האופניים שלי במהירות וגרם לי לבצע כהימלטות את ספרינט החודש ולנסיעה כולה להיות משופעת באדרנלין באותו יום. מעבר לכך, באמת שאין כמעט אנשים, למעט הרוכבים והרצים של הבוקר המוקדם. חלק מהם אני כבר מכירה כרוכבים 'קבועים', וחלק לא.

אחד מהם הוא הרוכב הנערץ עלי: הקור, העליות ואפילו הרוח לא יכולים לו, והוא צולח אותם ללא מאמץ ניכר. מבט בפניו של רוכב שקורע את עצמו מול הרוח יגלה תיכף על המאמץ שהוא משקיע, וההוא רוכב בקצב קבוע (ומהיר), וללא כל מאמץ נראה, גם מול הרוח. השבוע אמדתי ששרירי רגליו מצדיקים את הישגיו. הוא רוכב פלא לדעתי, ואין לי סיכוי להדביק אותו אפילו לרגע, גם אם אתאמץ אש בבוקרו של יום רכיבה מוצלח במיוחד. כיף לי לדעת את זה. משום מה.

[עדכון כללי - עדיין לא פספסתי יום - ממתינה לגשמים :) ]

[ועוד אחד - הפורמט המשונה הזה של פוסט ארוך אחד שמתעדכן יוחלף בבלוג ייחודי, בקרוב..]

אתמול (ראשון) החלטתי שזהו יום המנוחה שלי. קמתי לקראת שבע וראיתי אור. התחושה הראשונה היתה צער על הפספוס של הבוקר המוקדם, וכך זה המשיך: חוסר הנחת שה'מנוחה' הזו גרמה להתנהלות שלי לזרום בה, יחד עם העובדה שמחשב העבודה שלי היה עדיין בענייני סרבנות, גרמו לי לצאת לרכוב לקראת הצהריים. היה נפלא. יותר קל מאשר בשש בבוקר, זה בטוח.
רק התחושה המעפנה הזו שאני רוכבת על האופניים בשעות שבהן אני אמורה לעבוד ניקרה טיפה (כבר אמרו לי שאני עצמאית עם מנהלת עבודה אכזרית נוסח פולניה - גם מוציאה את עצמי להפסקה וגם אומרת שלא, זה לא טוב ככה :). אבל אין הרבה דברים שיכולים על מנה הגונה של אנדורפינים. ה 57 משבת שיחזר את עצמו בקלות, והיה, בגדול, חיוכים.
היום כבר יצאתי מוקדם. הזריחה מתאחרת מיום ליום באופן בולט, והיה קור אימים. רק אחרי למעלה ממחצית הרכיבה יכלתי לראות שמש של ממש, מלווה אותי אי שם מהצד. מבט לעבר הצמחים העדינים מימין הראה שיש רוח צפונית קלילה ביותר – לא משהו שאמור להפריע, וזה אכן לא הפריע.
59 דקות וסיימתי. רכיבה לא רעה, למעט הקור.
הברונכיט המוכר והידוע שלי מאיים לתקוף, ואני מקווה שאם כבר לוותר לו אז בבוקר של רביעי או חמישי או מתי שלא יהיה גשם אמיתי. נראה אותנו מדייקים.
ועכשיו חייבת לעוף – אולי יהיו לי שבע שעות שינה הלילה..

אתמול הגלגל האחורי (שמגלה סימני שחיקה באופן כללי – מבצע את רוב הבלימות) התפנצ'ר שוב, מה שאומר שהכלבה הרוויחה ריצה לים (הכלבה, ולא הכלב, כי הוא זכר, ונעצר 'לסמן טריטוריה' כל כמה מטרים. זה מסתדר מצויין עם הליכה, אבל לא עם ריצה). בהמשך הבוקר גם יצאתי להליכה (לא לבד), וכמובן לקחתי את האופניים לתיקון. אחה"צ הייתי גמורה. הספקות אם לצאת היום לרכוב או לא נקברו תחת הידיעה שיבואו הגשמים, במוקדם או במאוחר, ויטרפדו לי כמה רכיבות יותר מידי.
הפשרה אמרה לצאת לרכוב, אבל רק אחרי שינה ראויה. ההתעוררות המלכותית בשבת היתה בשבע וחצי ולקראת שמונה יצאתי. מסלול ארוך. 57 דקות (!). ירדתי משעה ועוד איך!
זה אומר ששינה היא עניין חשוב, וגם גלגלים מנופחים כהלכה

הצופן 'בלו סקרין'. זהו פרומו לסרט אימה, שמתחיל בהיעלמות כל מה שרואים על המסך לטובת הפיכתו לצבע כחול, עם מעט כיתוב דוס שלא מספיקים לקרוא, ואז הכל הופך שחור. או אז המחשב עולה, כביכול, אבל פתאום מתחרט, ומופיעה הודעה מאיימת, הפעם על רקע שחור. פרומו ה'בלו סקרין' מגלם בתוכו את כל חוקי מרפי הקיימים עבור האשה הקטנה שלא זוכרת לגבות סדרתית את החומר שלה. חלק מגובה, חלק לא, ומה שמגובה לא תמיד במקומות שאפשר למצוא בקלות. היתרון היחיד בכך הוא שהדיסק החיצוני כמעט ריק, ואפשר לגבות עליו 'במכה' המון חומר. כשמתחילים לגבות בלילה, והמחשב נופל מידי פעם, כך שצריך לשבת לשמור עליו, ולהתחיל גיבויים חדשים במקרה הצורך, יוצא שהולכים לישון לקראת שתיים, וגם זה רק כי צריך לקום בחמש וחצי לרכוב. זה מה שקרה: לא מאמינה שהצלחתי לקום ויצאתי מלאת אדרנלין מצרות המחשב. אדרנלין גבוה הוא מקדם היסטרי לשיפור זמנים, אבל הפעם הוא לא עזר: עמלה מולו (ומולי) רוח צפונית שלא שמה עליו או על שעות השינה שלי. היה קשה. מאוד קשה. הצלחתי לסיים ב 64 דקות, ונכון לאתמול ראיתי בזה הישג.
היום היה קר בבוקר, אבל לא היתה רוח כמעט, וזו שהיתה היתה מזרחית, כלומר עבורי היא היתה צידית במשך רוב הנסיעה. חשבתי שהיום אשפר (זמנים) אבל השרירים, שחלקם עדיין כאבו לי מהמאמץ של אתמול, חשבו כנראה שלא (שוב מצאתי את המחשבות שלי בורחות ללא משמעת למקומות אחרים – יתכן שלכך אחראיות גם שעות השינה החסרות עוד מהלילה של אתמול). סיימתי 2 דקות מאוחר יותר. 66 דקות בסה"כ. אפשר לחשוב שזה רע, אבל מצד שני, וחשוב לא פחות מבחינתי, התרגלתי לגמרי לרעיון של לצאת לפני השמש. זה הולך והופך לשגרה. חלק ממני. אני מאוד גאה בזה - במקום הרגיל שזה מתחיל לתפוס אצלי. אני חושבת שרכיבה היא ספורט כמעט מושלם עבורי. החסרונות היחידים הם היעדר האפשרות למצוא מסלולים הולמים בכל מקום, והאפשרות לפנצ'ר בגלגל, בעיקר אם הוא קורה בקצה המרוחק של המסלול.
התלות הזו בחומר, שלא לומר חומרה..

זה הכל פרטים קטנים בעצם, ברגע שהעניינים הופכים לסוג של שגרה. אנחנו מורגלים לחשוב ששינויים הם עניין מרתק והשגרה, נו, מה לעשות, לא מציאה. אבל הפרטים הקטנים האלו באמת עושים משהו. ברכיבות הבוקר למשל, זה יכול לקרות לי.
היציאה הזו, בבוקר, בתחרות עם השמש, שאותה אני לוקחת בינתיים בקלות, גם כי הקדמתי את שעת היציאה בכמה דקות (קריטיות עבורה בשעות האלו) וגם כי היא עצמה מתאחרת לזרוח מיום ליום, גורמת לי להרגיש כאילו אני רוכבת על גבול השפיות. אני יוצאת עם פנס קדמי מהבהב, ותאורת הרחוב כובה איפשהו לקראת סוף חלק החימום של הנסיעה. משקפי השמש נשארים מיותרים על החלק העליון של ראשי עד לקראת סוף הנסיעה.
מצד אחד יש לי פרטיות, זמן שהוא רק שלי, וגם רחובות וכבישים שהם כמעט פרטיים, ומאוד שקטים ומעוטי עשן רכבים, ומצד שני, אתם יודעים, רק פסיכי יקום עכשיו לנסוע. כך, עד שאני מגיעה למסלול שלי ומגלה עוד כמה שקמו. חלק רצים, חלקם הולכים וחלקם גם רוכבים.
כשהלכתי לישון אתמול, לא ידעתי מה יהיה בבוקר. אמרתי לעצמי שאם יש גשם חלש או מטפטף אולי אצא, ואם זה מבול אז בטוח שלא. לפני כמעט שנתיים רכבתי בגשם שוטף והרגשתי אהבלה עולמית. אבל כשקמתי שכחתי מהכל כי לא שמעתי כלום מבעד לחלון. לא זכרתי אפילו להרהר בכך ששוב החזאים טעו והשמש ניצחה.
התארגנתי זריז: חזיית ספורט, ואז גופיה, חולצה קצרה, חולצה ארוכה וחולצה ארוכה נוספת. טייץ אמצע – עד מתחת לברך, נעליים, והלאה אל כוס התה והפרוסה. מדליקה דוד, לוקחת מפתחות, מפעילה את המוזיקה ויורדת במעלית את כל הקומות. פותחת מנעול, מוציאה אופניים, נועלת בחזרה ויוצאת.
ואז, איזה כיף: שלוליות בחשכה מעולם לא שימחו אותי כך (אולי בגיל ארבע כשקנו לי את המעיל האדום ההוא). מבט מהיר קדימה רחוק מגלה שאין עננים בשמים שרק התחלה של אור רואים עליהם.
האצתי אל תוך השלולית, הושפרצתי קלות והנה: אז למשל הגיע חיוך רחב וטוב.
עליתי על כוכבית של אושר שלא היה קשור לכלום. אושר של ילדים אולי? לאן כל זה הולך כשאנחנו גדלים?
היה ברור שהנסיעה הזו תהיה נחמדה: גם לא היו רוחות.
חשבתי לנסות את מה שלא הצלחתי אתמול: לרדת מזמן של שעה למסלול המוארך.
אתמול סיימתי אחרי 61 דקות. חשבתי שהיום.
הפטנט אצלי הוא לחשוב על המאמץ כמה שיותר זמן במהלך הנסיעה. ממש לחשוב על השרירים שעובדים וצריכים להיות כמה שיותר זמן במאמץ גבוה, על מנח הגוף ועל הישיבה על המושב, שצריכה להיות, כמענה, קלילה, בהיכון כמעט מתמיד. נשמע פשוט, ולפעמים זה אכן פשוט. בעליות למשל, כשהחוץ דורש מאמץ, או בנסיעה מול רוח – אז זה בא אוטומטית, המאמץ. אין צורך לחשוב עליו אפילו. כדי לשפר זמנים אני מייצרת את המחשבה הזו התנדבותית, ומנסה לשמור עליה שלא תברח. זה לא הצליח לי היום והיא ברחה הרחק. אולי זו דרך כזו של הגוף להגן על עצמו מפני מאמץ יתר. לא שמתי לב אליה מספיק, למחשבה, בארבעים הדקות הראשונות, והיה אמנם כיף, כי מה טוב יותר ממחשבה שגוררת מחשבה ללא הכוונה מראש וללא מטרה, אבל היה מאוחר, כנראה, כדי לתקן. שורה תחתונה, סיימתי אחרי 64 דקות. הרגשתי אכזבה מטופשת. באמת. ובכל זאת, היתה נסיעה טובה. כי אין כמו להאיץ לתוך שלולית :)
מילוי הבטחה משלשום: מדידת דופק מנוחה: 54. בקיץ היה נמוך יותר. מדדתי כמה פעמים. מקווה לשיפור בהמשך.

#1:
המסלול שהתארך אתמול נשאר ארוך גם היום. הגעתי הביתה כרבע שעה אחרי השעה היעודה, מה גם שבדרך חזרה כבר היו יותר מידי מכוניות בכבישים – לא היתה 'פרטיות' והשקט נמוג – שתי התוצאות האלו אומרות שצריך להתעורר מוקדם יותר. כדי לצאת מהמיטה ב 05:30 אני מכוונת שעון על 05:15, וקמה בסנוז הרביעי. הכל צריך לזוז 15 דקות אחורנית, וזהו חיתוך בבשר החי מבחינתי. מקווה שתוך שבוע אשלים את הפער.
#2:
בן הזוג אמר שרזיתי. הג'ינס תמכו בדעתו. החלטתי להישקל. יצא 56.4, שזה בערך 3 ק"ג פחות ממה שאני זוכרת שאני שוקלת (אני לא בדיוק יודעת כמה אני שוקלת בשגרה, מה שמעמיד אותי במצב קצת משונה: אין לי למה להשוות).
#3:
מדידת דופק בסוף הנסיעה: 126 פעימות בדקה (21 בעשר שניות).
לפני השינה אזכור לבדוק דופק מנוחה ואעדכן מחר.

מעולם לא הצלחתי לאתר את המקור לאהבת (אובססיית, אם להיות כנה) הספורט שלי.
אני בת שלישית להורי, אחרי שני בנים. הורי ואחי לא היו מעולם במחוזות הספורט באופן יוצא דופן, והאמת שבילדותי גם אני לא הייתי. כלומר כן ילדה פעילה, משתתפת בימי ספורט, תחרויות לפעמים, אבל לא יותר מכך. עד סוף כתה וו. אז היו בחינות לכתת הספורט של חטיבת הביניים בהרצליה. 'אבל לבנות זה לא ממש ספורט, כלומר גם יותר ספורט, אבל בעיקר יותר מחול' הזהירו. 'באלט וג'אז, כל אלו. רקדת?' חיטוט שטחי העלה בזכרוני שיעורי ריתמיקה, שאולי היו באלט, מהשנים הראשונות של בית הספר היסודי, בקונסרבטוריום של עיר אחרת, אבל מעבר לכך שום דבר מיוחד. בטח לא כמו ההיא שרקדה כבר חמש שנים באלט והיתה מצוידת בבגד וורוד, גרביונים באותו צבע, אבל שקוף כזה, וסרט סאטן לבן לקוקו.
כבר חישבתי לוותר, אלא שהבחינות נערכו על שיעור היסטוריה. זו היתה הזדמנות של ממש עבורי לא ללמוד באותו יום את המקצוע שהיה אכזבה לא קטנה עבורי. מובן שהלכתי לבחינות. היו המון בנות, מבתי ספר יסודיים לא מעטים בעיר. בסופן התקבלו עשרים. ביניהן אני. שמחתי. מובן שהרגשתי בהתחלה נטע זר. מובן שלא הייתי בין הטובות בכתה (אני מחמיאה לעצמי כאן טיפה. תנו לי..) אבל זה השתנה עם הזמן: בתחילת כתה חית, בהמלצת חברה, נבחנתי גם ללהקת הג'אז העירונית והתקבלתי, ומשם דברים התחילו להשתנות עבורי. האימונים השבועיים והלא קלים של הלהקה השתרעו על 6 עד 13 שעות שבועיות, ולרוב על 9 שעות שבועיות. כל זה בנוסף ל 4-5 שעות שבועיות של כתת המחול. זה המון, ואני נהניתי מאוד והשקעתי את הנשמה במלוא מובן המילה. בסוף כתה טית כבר הייתי ללא ספק מצויינת. בלהקה הייתי כבר סולנית קבועה, ולפעמים אף העברתי אימונים שם בעצמי. קיבלתי תעודת הצטיינות בית ספרית במחול, התקבלתי למחנה קיץ (וחופשות נוספות) של מתא"ן בכפר הדסים (מישהו מכיר? מישהו היה שם?), ולעוד להקת מחול מקצועית (שלא הצטרפתי אל שורותיה).
הרומן הזה לא היה ארוך: בתחילת כתה יוד-אלף הפסקתי לרקוד. היתה איזו התנגדות בבית שהתחום יהפוך להיות המקצוע שלי לעתיד, ועניינים נוספים. לא הייתי מודעת לכך בשעתו, אבל לבי נפצע (וגופי הגיב בדלקת ריאות קשה ומוזרה בימי ספטמבר החמים).
התחליף המיידי היה מחול אירובי, שלא נכנס לנישה בדיוק (גם לא בערך), אבל זה מה שהיה. על הדרך גם הייתי, לתקופה, מדריכת מחול אירובי, אבל זה לא היה זה. אפילו לא קרוב.
עד שהתאהבתי מכל הלב בריצה. ומה הפלא? - She's an easy lover… היו בינינו יחסי גומלין מלאים: יכולתי לתת לה מעצמי (מאמץ) ולקבל חזרה (שיפור זמנים, כושר, חיטוב, זמן פרטי עם עצמי והרבה אנדורפינים). כן, בואו נודה, ואם לא היה ברור עד כה: אני מכורה לאנדורפינים.
אך מע' היחסים שלי עם הריצה הפכה לימים ליחסי אהבה-שנאה שכאלו. לא היתה ריצה שלא עשתה לי נפלא על הנשמה, אבל היו בהחלט כאלו שהייתי מקללת לפני שהייתי יוצאת אליהן, ואפילו פוחדת לעשות את הצעד הראשון שלהן. המהפך היה מגיע אחרי שני קילומטרים, לפעמים פחות. ריצה היא ספורט אלוהי אך מגוון פציעות הספורט שהיא יכולה להסב לאוהביה הוא בהחלט מרשים. אצלי, באורח פלא, לא היו מעולם בעיות גב או ברכיים, אבל כן סדקי מאמץ לרוב. את רובם לא הרגשתי, אלא שאחד מהם היה שבר של ממש. באגן. כשהוא קרה, המשכתי לרוץ תחת שקר האנדורפינים שדימה את הכאב למיחוש לא ברור של איזה שריר תפוס אי שם בצד שמאל של האגן, לא יותר. רק כשהסתיים הצעד האחרון של אותה ריצה (5 ק"מ הספיקו לאותו יום), הבנתי שאין לי אפשרות לזוז. עדיין הייתי בטוחה שזה שריר. גררתי את עצמי (בשכיבה על הצד והתקדמות בעזרת הידיים) למקלחת חמה מאוד, והתפללתי שעד מחר בבוקר זה יעבור. לא יכולתי לעמוד מול התוכחה של בן הזוג 'אמרתי לך לא לרוץ אם היו לך אתמול כאבים', שאכן באה.
בדיקת מיפוי עצמות 360 מעלות העלתה שברי מאמץ מרובים. גם באגן, גם בברכיים, וגם בקרסוליים. את שני המיקומים האחרים לא הרגשתי מעולם. צלעתי מספר חודשים באופן בולט, ובסוף, כמו הרבה דברים אחרים, זה עבר. היתרון הוא שעצם שהתאחתה מסדק היא לעתים חזקה יותר מהמקורית, והסיכוי לפגיעה שם קטן יותר.
הרומן שלי עם הריצה לשנים העוקבות הוקפא: כחמש שנים לא רצתי בכלל. עשיתי דברים אחרים, כמו מכשיר הכושר האליפטי (או בשמו החלופי הקרוסטריינר) שנמצא מפרגן באופן מיוחד, בעיקר לאגן, ועוד.
אבל כמו שריטה ישנה שנעים להעביר יד על הצלקת שלה, ושלפעמים לוחצים כדי לראות אם מרגישים משהו שונה שם בפנים, חזרתי לרוץ שוב עם חלוף שש שנים. זה לא היה עקבי, בעיקר מכיוון שחששתי לשבור שוב. למזלי, מושא חששותי לא התגשם.
לפני כשנתיים עליתי על אופניים לראשונה לנסיעה ארוכה. מיד היה כיף, אבל זו היתה רק ההתחלה.
האופניים שבו אותי כמו שאף פעילות אחרת, כולל ריצה, כולל מחול (באמת) לא הצליחה מעולם.
מאז אני עליהן, כמעט בקביעות (עם הפסקות פה ושם בגלל 'החיים'), וזה ממש ט-ו-ב.
עד לפני כשבוע הנסיעות שלי היו בעיקר אחר הצהריים – לקראת הערב (למעט שבת בבוקר). כאם לשלושה ילדים, זה היווה בעיה, ובעיקר מנע ממני את האפשרות לנסוע כל יום. 'מרחתי' את עצמי בתירוץ שעדיף לא כל יום. ככה יותר 'נורמלי', וכל זה תוך ביטול ההבנה ההפוכה, שחבל, ושמה שאני רוצה באמת, לו רק יכולתי, הוא לנסוע כל יום. כל זה נפסק ביום שישי שעבר (6.11.2009).
לא יודעת איך זה קרה, אבל החלטתי שאני יוצאת לנסיעה לפני שכולם קמים. התעוררתי בחמש וחצי, שעה ומחצה לפני הרגיל. מבעד לחלון שרר חושך צונן, והעיניים שלי השתוקקו להיעצם בחזרה. שמעתי את בן הזוג מדבר מתוך מוחי ואומר לי שבשביל מה אני 'עושה לעצמי את זה, ששעות שינה הן חשובות, ושאני הולכת נגד הגוף שלי'. הוא לא אמר את זה כמובן. לא הפעם. הוא לא נוהג לדבר בשנתו. וכך קמתי, צחצחתי שיניים, אכלתי קרקר, שתיתי מים, לקחתי את המוזיקה שלי, וירדתי. עליתי על האופניים והתחלתי לפדל.
בניגוד לריצה העונג בא מיד עם הדיווש הראשון. האופניים הרי מעצימות את הכוח הפיזי המופעל עליהן. זזים הרבה יותר מהר על כל כמות כוח שמושקעת. היה מוצלח עד אין קץ, למעט העובדה שקפאתי מקור במחצית הראשונה של הרכיבה, והיו לכך שתי סיבות: האחת היא שהיה באמת קר, והשניה היא שבשעה הזו הגוף שלי היה רגיל עדיין לישון. למחרת, שבת, יצאתי אחרי ששתיתי כוס תה חמים במקום מים. הגוף למד לקום מוקדם בתוך יומיים.
אז מה אני עושה כאן בכלל? – בעיקר עושה מזה ביג דיל. בשבילי, כלומר למען שימור מחוייבותי, להמשיך עם רכיבות הבוקר האלו, שהן הדבר האדיר ביותר שהענקתי לעצמי מתוך עצמי בזמן האחרון, ואני מקווה שגם למען מי שיקרא. כן, יתכן פן מיסיונרי בכתיבה הזו, למי שיחפש, אבל לא רק, וממש לא בעיקר. כי האדם שהפעילות המיסיונרית הזו מיועדת אליו הוא אני עצמי. כי אם יש לי תפילה אישית ואגואיסטית אחת קטנה שקשורה רק בי, לא בילדי או בבן זוגי ולא באף אדם אחר, היא כוללת את היכולת להמשיך לעשות את זה כל יום. מאז אותו שישי הלפני אחרון זה קרה כל יום למעט ראשון, שבו היתה הפסקה, פשוט כי סירבתי להאמין שזה קורה לי :).
ביום שלישי יצאתי כדי לגלות כעבור שלוש דקות רכיבה שהגלגל האחורי מפונצ'ר קשות, להחזיר את האופניים, לעלות הביתה, לקחת את הכלבה ולצאת לרוץ כתחליף. אז ידעתי שאני בפנים עמוק. היום שבת, וקמתי שעה אחת מאוחר יותר (עברתי למצב מאונך בשש וחצי). מנגד, השתמשתי בשעת השינה הנוספת כדי לתרץ את הארכת הנסיעה, ומעכשיו אני יודעת בדיוק איזה מסלול אני עושה כדי להשלים שעה עגולה של נסיעה מאומצת מאוד.
האתגר שלי הוא להמשיך כך, כל יום, ולדווח על מה שקורה לי, מכל בחינה אפשרית בעקבות ובקשר לאחד הדברים שאני הכי אוהבת בחיי (האהבה האגואיסטית הזו, שקשורה רק אלי).
מה יכנס פנימה? – אני צופה שהעדכונים יכללו מגוון עניינים, וביניהם, מחשבות, דברים שאני רואה, וגם מדדי בריאות וכושר, ובקיצור – כל מה שקשור אובייקטיבית וסובייקטיבית לרכיבה הזאת, שאני כל כך אסירת תודה על כך שהיא נכנסה אל חיי.
————————————- 

קוראים לי מיכל פרנקל, אני מעצבת, מאיירת ואנימטורית. אני גם כותבת. יש לי שלושה ילדים ובן זוג שאהובים עלי מאוד. אני גם רוכבת מכורה על אופניים, ואני חולה על זה.
Welcome aboard :)