רכיבת יום חמישי היתה מפרכת. הנסיון לשמר את הזמן החדש במשולב עם רוח צפונית מתמידה היו הגורמים העיקריים לכך. נדרשו שני הגורמים, כי ללא הרוח היה נפלא וגם ללא העיקשות / תאוותנות הזו, הרוח לא היתה מעיקה כל כך.
המאמץ היה עילאי. היו רגעים ברכיבה הזו שהיו סבל טהור. סיימתי אחרי 58 דקות – שלוש דקות יותר מהזמן המיטבי שלי, ובלי כוחות בכלל.

לשאלה למה התאמצתי כל כך, דוקא בתנאים עוינים, אין לי תשובה. לפחות לא אחת מחמיאה :)

השרירים שלי, למחרת, כאבו באופן יוצא דופן, ולא יצאתי לרכוב. היום (שבת) רצתי, כדי לגוון. 30 דקות. היה נפלא.

ברביעי אמורים להגיע גשמים, ואני מקווה לנצל את הזמן עד אליהם.

שלוש הרכיבות האחרונות (היום, אתמול וביום שלפני כן) היו הטובות ביותר בתקופה האחרונה. אתמול עדכנתי את הזמנים שלי (שברתי שיא אישי :), והיום הצלחתי לשמור על ההישג.

השיפור הוא בדקה אחת, וההגשה היא שהרכיבה מוצלחת הרבה יותר מכך. אין לי דרך להסביר את זה.
זה כיף, ולא ברור לי אם בשל עצם הידיעה שקיצרתי זמנים, או בזכות הרכיבה עצמה, שהיתה מוצלחת במיוחד. בכל מקרה, מפליאה אותי התאוותנות: מהיום אני כבר מתאמצת כדי להגיע אל קיצור הזמנים הבא. תכונה אנושית משונה, מרגיזה ואולי אף מעידה על חינוך לקוי. כך או כך: זה מה יש.

מזג האויר מחייך לרוכבים, וחבל להפסיד ימי רכיבה. מחר כנראה שזה יקרה לי בכל זאת, אלא אם אחליט לחזור לרכיבות בבוקר המאוד מוקדם (מה שלא יקרה כנראה כל עוד חורף כאן), וחבל לי מאוד, אבל כמו שנהוג לומר כשהדברים לא יוצאים כמו שרוצים (ואז להירגע עאלק) – הכל לטובה. אולי.

———

פסי גומי פנימיים שהוחדרו אל הגלגלים כדי להגן מפני קוצים שמקפידים להינעץ בהם בשיטיות מפליאה מתגלים כיעילים מאוד (!) אם כי נותנים תחושה של בלימת זעזועים מופחתת.

כידוע אצלנו, גם הגשמים העמוסים ביותר מתנדפים כאילו לא היו עם בוא השמש. נותרת שלולית בוצית פה ושם, אבל מעבר לכך, מי יודע ששלשום נפלו כאן כל כך הרבה מים?

הרכיבה היום היתה בצהריים מחוייכים במיוחד. חוגגים לאמצעית יום הולדת בערב, וזהו יום של הכנות ושבת ביתית כזו, עם יציאה לשמש ולאויר, כמתחייב.

ליד הבית אי אפשר לדעת כלום, והכל באמת היה רגוע. את הבלם הקדמי שלא תיפקד ברכיבה הקודמת תיקנתי בעצמי והייתי גאה מאוד. ליד החוף אבל, עם סיום קטע החימום הכמעט קבוע, אפשר היה לראות שהים כל כך סוער שהוא חום ממש, למרות שמי התכלת המקומיים שביקשו להשתקף בו.

הרכיבה ה'מאומצת' שבאה בהמשך היתה דוקא קלה, אבל רק בכיוון אחד. לא היו לי ספקות שאני מלווה ברוח גבית מפרגנת במיוחד, וגם עשבי הבר שנטו בחזקה לכיוון שאליו נסעתי, והבטיחו לי שבכיוון ההפוך יִקַרְעוּ לי השרירים ממאמץ לא גרמו לי למחוק את החיוך הפנימי.

חיוך שמופיע באמצע הרכיבה נשאר בדרך כלל עד סופה.
היה קליל במחצית המרחק וקשה רצח במחצית השניה. אין שום מכשיר כושר (מכשיר ריצה, אופני כושר או crosstrainer) שיכול לספק את הכיף שמגיע מרכיבה בחוץ.

חבל שאני לא רוכבת כשגשום מאוד.
מזל שהשמש נצחית.

נתחיל בזה שביום שישי האחרון, וגם בשבת וראשון שעקבו לא רכבתי בכלל: הייתי יותר מידי חולה בשביל זה, וגם בשביל דברים יותר איטיים למען האמת. סוג של וירוס לא חזירי בכלל, אבל גם לא נחמד התביית אצלנו בין הכתלים, ועבר בשיטתיות על כל אחד ואחת מאיתנו.

רק ביום ראשון, שהיה היום השלישי ללא רכיבה, הרגשתי שמשהו חסר. ביום שני כבר עליתי על ה crosstrainer לאימון מקדים – לא הרגשתי מספיק כשירה לרכיבה הרגילה. ולמחרת, שהיה אתמול, כבר רכבתי. היה לא רע.

יצאתי בצהריים, מה שמקל על כל העניין, למרות שנראה לי מוזר ולא מתחבר לכלום. אני חושבת שהקושי העיקרי ברכיבה היומיומית הוא בכלל השעה, ובמיוחד הקור. אני יודעת שזה לא הולך להשתפר בחודשיים הקרובים, העניין הזה של החורף, וחושבת להעביר את הרכיבה לשעות אחרות (אין לי מושג איזה אחרות), לפחות בחלק מהימים, עד לאביב. אז הזריחה מוקדמת יותר, ואפשר ללבוש פחות שכבות.

שורה תחתונה, רכבתי אתמול, וגם היום.

הרכיבה היום היתה משונה - כל מה שלא אמור לקרות ברכיבה התרחש בה: היא התחילה בגילוי של קוץ בגלגל הקדמי ושליפה שלו (מה שלקח איזה שתי דקות) תוך תפילה שאין פנצ'ר. התפילה נענתה והתחלתי לרכוב. אחרי קילומטר בערך שמתי לב שהבלמים הקדמיים לא בסדר: גם מתחככים בגלגל טיפה וגם לא נלחצים בקלות. ניסיתי לטפל בהם (זמן, זמן, זמן) ללא הצלחה וחזרתי לרכוב, זוכרת להשתמש רק באחוריים (שממילא הם העיקריים אצלי). אבל זה כנראה לא מספיק, כי אחרי הרבה קילומטרים נוספים גם נפלה לי השרשרת. הרמתי אותה (זמן!) והמשכתי. מכאן ועד סוף הרכיבה הלך חלק.

ההפתעה היא ש'צרות' קטנות כאלו משום מה משפרות את הרכיבה, אולי כי הן מוסיפות אדרנלין, ואולי הן מוציאות מסוג של 'קומה', משהו שדומה להיפנוזה של נהגים. כך או כך, היה מוצלח היום, ומזל שרכבתי לפני שיא האובך.

מרגישים נכון? מרגישים את החיוך שלי - עד קצה המסלול ובחזרה.

טוב, זה לא ממש התחיל כך, כי כשיצאתי מהחניון בתנופת הבוקר החשוך, הרגשתי אותן על פני ומיד התחלתי לשוחח עם עצמי: מה?? מה זה הטפטוף הזה? $%#$&^$%# ! (קללה רצינית; לא היה אף אחד ברחוב. כולם ישנו). המחשבות רצות מהר יותר מהמילים וכבר ראיתי את עצמי נוטפת כולי, כובע הצמר שלי מבקש סחיטה, והאוטובוס הראשון שחולף לידי מארגן לי מלחמת מעמדות בצורת מקלחת רטובה ובוצית. איך שלא יהיה עצרתי, הכנסתי את הנייד שלי לשקית ניילון והחזרתי לתיק.

מבט למעלה הראה שמים חשוכים מכדי לאבחן. עד סוף החימום יהיה כבר קצת אור. עשר דקות מאוחר יותר אפשר היה לראות ענן גדול בצבע אפור שקוף, שלא נראה מזיק במיוחד. והוא אכן לא היה כזה. אחרי חצי שעה או דומה הטפטוף הפסיק. הרוח נשארה, אבל אחרי יומיים של מנוחה (פדלאות כמעט מושלמת ליתר דיוק) שכללו העמסת פחמימות ושעות שינה כהלכה (מי שלא קם בחמש וחצי בבוקר, יכול לישון יותר), עמדתי מולה בגבורה.

היה מהנה ביותר. תודה למזג האוויר, גם על הגשם של היומיים האחרונים, וגם על הטפטוף של היום. היה נפלא!

קשה להמנע מלכתוב גם על זה. להתוודות יותר נכון. היום כיוונתי את השעון לחמש ורבע, כרגיל, כדי לבדוק בכל מקרה אם יש גשם או לא. ההחלטה שלי, נכון לעכשיו היא שהשנה אני לא רוכבת בגשמים.

קמתי והוצאתי את היד מבעד לשלבי התריס. טיפטף. במאמץ משונה החלטתי לנהוג כאחד האדם, ונכנסתי בחזרה אל מתחת לשמיכה. בניגוד למה שאפשר לצפות, לקח לי זמן להירדם, כי הגוף כבר התרגל אחרת בשעה הזו.

אבל זה לא משנה. את הווידוי האמיתי עדיין לא כתבתי, והוא כולל את תחושת ההקלה שהתגנבה אל נשמתי: שקרנית קטנה, היא קראה לי. בחורף את הופכת לבטטת פוך כמו כולם. אחר כך תגידי שאת מחכה שיפסקו הגשמים כבר. אבל אני באמת מחכה לזה, עניתי לה. באמת. אני רוצה אביב כשאני רוכבת. היא המשיכה לרחוש אצלי כהרגלה. 'סתמי כבר' סיננתי מולה. קולה נשמע פחות ופחות ואני נרדמתי תוך כדי מלמוליה המרומזים.

ישנתי עד חמישה לשבע – השעה שבה הבית שלנו מתעורר בדרך כלל.

השעות זזות לי הבוקר בצורה משונה. הן קצרות יותר וארוכות יותר בו זמנית. נראה שהרכיבה הקרובה שלי תהיה ביום רביעי לכל הפחות.

- – - – -

בפוסט הקודם, תגובה של חנן הראל, רוכב מנוסה שמסביר איך (לא) ליפול – תהנו

טוב, זה מביך, ואין דרך נעימה להגיד את זה, מלבד לזרוק את זה מהר: אתמול נפלתי מהאופניים.
הגעתי לקצה מסלול, לפני פניית פרסה בחזרה, ומתוך התלהבות הנסיעה או משהו אחר שאין לי איך לקרוא לו, לא האטתי מספיק. אם תוסיפו לכך את העובדה שהאספלט היה רטוב אחרי הגשם, תמצאו אותי מנסה לעצור את הנפילה ולא מצליחה.
נחבלתי (לא רציני) בברך, ומצאתי את עצמי ישובה על האספלט הרטוב, מחבקת את הרגל כמו מפגרת לכמה שניות, ומקווה שאף אחד לא רואה אותי עכשיו.
שתי רוכבות חביבות בנות כ 60 שעקפתי קודם ושהגיעו מאחורי שאלו אם הכל בסדר ואני מלמלתי שכן, מחייכת כמו אהבלה. הן שאלו אותי אם החלקתי ואני עניתי 'סיבוב' (מאוד תקשורתית יצאתי, אני יודעת), עליתי בחזרה על 2 הגלגלים ועפתי משם.

האנדורפינים שוב היו לצידי, ולא הרגשתי כמעט כלום עד סוף הרכיבה.
כשהגעתי הביתה הבנתי שגם נתפס לי שריר (כנראה בנסיון העילג לבלום את ההימרחות על האספלט). אבל גם זה לא היה רציני.

All in all, יצאתי היום לרכוב שוב - סיימתי אחרי 56 דקות. הייתי שמחה לחדש לעצמי ולסיים בדקה אחת פחות (רצונות קטנים), אבל זה יקח כנראה עוד קצת זמן..

כנראה שאי אפשר בלי לצנן את ההתלהבות של אתמול: הרכיבה היום היתה לא קלה.
היו אנדורפינים, בטח שהיו, ואין הרבה נסיבות שיכולות לגבור עליהם אמנם, כך שתחושת הסיפוק לא נמנעה ממני ככלות הכל, אבל הרכיבה עצמה היתה מבאסת.

לא קר. לא רוח. לא גשם (שאמור.. להגיע ביום שני), וגם הזמן נשאר זהה: 57 (הדייקנות הזו מתחילה להדאיג אותי), ובכ"ז: לאורך כל הרכיבה הרגשתי מרוקנת מכוחות לגמרי.

איך זה קורה, שהתחושה הפנימית כ"כ לא משתקפת בהישג החיצוני (כי אלמלא היה לי שעון, הייתי בקלות מהמרת על מעל 60 דקות)?

1#
הבלוג הזה הגיח לעולם מתוך פרוייקט רשימות, כתוכן נוסף ואחר בבלוג השוטף שלי.

היה ברור מלכתחילה שמגיע לו מקום משלו.
אז הנה: זה הבית החדש: www.blog2bike.com
השם מעיד על התוכן: אין לבלוג הזה קיום ללא הרכיבה – הוא קיים כדי לתמוך, לחזק ואם אפשר ויצא אז בטח ובטח כדי להביא עוד אנשים לעשות את הדבר הנפלא והפשוט הזה: לעלות על 2 גלגלים ולצאת אל האופק.

2#
כבר כמעט חודש שאני יוצאת בכל בוקר ל 18 ק"מ של רכיבה, והנה, זה קרה.. עוד לפני שלושה ימים הרגשתי שיש הבדל מהותי, אבל היום אני יכולה להכריז שהנס האישי שלי מתחיל להתרחש: יש לי הרבה יותר כוחות ואנרגיות ממה שהיו לי לפני ה'פרוייקט' הזה.

אמנם נכון, בימים הראשונים האנדורפינים עשו את שלהם והמרץ כיכב, אך לאחר שבועיים היו ימים שלקראת הערב הייתי פשוט גמורה, וחישבתי לוותר למחרת. כל זה עבר (נכון לעכשיו), והאנרגיות חוזרות, ומעבר לכך. אני יכולה לאבחן את זה בכל אלמנט של החיים כמעט, כולל יכולת הריכוז בעבודה היומיומית שלי וחלוקת השעות ביממה. למרות שאני מסיימת את היום מוקדם יותר (בכ"ז, קמה ב 5:30) אני מספיקה לבצע יותר עשיה ויותר מגוון, כולל למשל תחביב ישן שלי שזנחתי וכעת התפנה לו זמן. משהו השתנה אצלי, ללא ספק, והוא מרגיש איכשהו כמו חזרה למקורות.

אבל זה לא הצ'ופר היחיד: הרכיבות השתפרו פלאים. אני חוצה את גבול 60 הדקות כלפי מטה בקלות יחסית והרכיבה מרגישה עוצמתית וכיפית, והגם שהיא מאומצת (זה חלק מהכיף שלי – לא יעזור), רגעי הקושי ספורים. אני מניחה שזה זמני ורוחות החורף יביאו איתן את המאבק הפיזי שלהן (צריכה להתארגן על כפפות אופניים דחוף!). בינתיים אני נהנית מהרגע.

3#
ברכיבה של היום, ברגעים שבין החושך לאור, הוא הופיע מולי, תופס את מקום השמש בדימוי המוכר לנו, והפתיע אותי ביופיו. אני מצטערת כל כך שעזרי התעוד שלי כללו רק את מצלמת הנייד המעפנה שלי – מקווה שבהמשך אביא צילומים מוצלחים יותר מהרכיבות. עצרתי פעמיים בפער קצרצר ביניהן כדי לצלם אותו (all-in-all סיימתי ב 57 דקות).
אפשר לראות שיש כביכול שמש מעל הים, אבל אין את הצללים המתבקשים לאובייקטים שבסביבה. בנוסף, השמיים אינם בגוונים שקיעה - הם אפלוליים עדיין. קרן השמש המחממת הראשונה (והיא מורגשת כשרוכבים עם טייץ שחור ברוח) הגיעה 35 דקות מאוחר יותר. חייכתי אליה בחזרה.

פנסי התאורה הציבוריים כבו, אגב, ברגע שהוצאתי את המצלמה