לא בא קל
כנראה שאי אפשר בלי לצנן את ההתלהבות של אתמול: הרכיבה היום היתה לא קלה.
היו אנדורפינים, בטח שהיו, ואין הרבה נסיבות שיכולות לגבור עליהם אמנם, כך שתחושת הסיפוק לא נמנעה ממני ככלות הכל, אבל הרכיבה עצמה היתה מבאסת.
לא קר. לא רוח. לא גשם (שאמור.. להגיע ביום שני), וגם הזמן נשאר זהה: 57 (הדייקנות הזו מתחילה להדאיג אותי), ובכ"ז: לאורך כל הרכיבה הרגשתי מרוקנת מכוחות לגמרי.
איך זה קורה, שהתחושה הפנימית כ"כ לא משתקפת בהישג החיצוני (כי אלמלא היה לי שעון, הייתי בקלות מהמרת על מעל 60 דקות)?
נראה לי כמו נפש האדם. ברגע שאתה לגמרי נשען על משהו, משהו חסר. אין דבר אחד שיכול באמת לפצות אותנו על כל השאר. מה שאר הדברים שקורים בחיים ? האם מותר לדבר עליהם בבלוג שמוקדש לרכיבה ? :)
תגובה מאת: אהרן | פורסם ביום: 3 בדצמבר 2009 | בשעה: 20:52
מותר? – ברור. רצוי? – לא בהכרח :)
חוסר ההתאמה הזה בין התחושה שהרכיבה היתה לא משהו (בלשון המעטה), לבין המציאות שאומרת שהיא היתה רגילה לגמרי – זה מה שהטריד.
תגובה מאת: מיכל | פורסם ביום: 3 בדצמבר 2009 | בשעה: 22:13
מחר יום חדש :)
תתחדשי על העוד-בלוג!
תגובה מאת: עדה | פורסם ביום: 4 בדצמבר 2009 | בשעה: 13:44
בהחלט, כל יום הוא כזה. משפט חשוב מאוד :)
ותודה רבה!
תגובה מאת: מיכל | פורסם ביום: 5 בדצמבר 2009 | בשעה: 09:13