סתמי כבר
קשה להמנע מלכתוב גם על זה. להתוודות יותר נכון. היום כיוונתי את השעון לחמש ורבע, כרגיל, כדי לבדוק בכל מקרה אם יש גשם או לא. ההחלטה שלי, נכון לעכשיו היא שהשנה אני לא רוכבת בגשמים.
קמתי והוצאתי את היד מבעד לשלבי התריס. טיפטף. במאמץ משונה החלטתי לנהוג כאחד האדם, ונכנסתי בחזרה אל מתחת לשמיכה. בניגוד למה שאפשר לצפות, לקח לי זמן להירדם, כי הגוף כבר התרגל אחרת בשעה הזו.
אבל זה לא משנה. את הווידוי האמיתי עדיין לא כתבתי, והוא כולל את תחושת ההקלה שהתגנבה אל נשמתי: שקרנית קטנה, היא קראה לי. בחורף את הופכת לבטטת פוך כמו כולם. אחר כך תגידי שאת מחכה שיפסקו הגשמים כבר. אבל אני באמת מחכה לזה, עניתי לה. באמת. אני רוצה אביב כשאני רוכבת. היא המשיכה לרחוש אצלי כהרגלה. 'סתמי כבר' סיננתי מולה. קולה נשמע פחות ופחות ואני נרדמתי תוך כדי מלמוליה המרומזים.
ישנתי עד חמישה לשבע – השעה שבה הבית שלנו מתעורר בדרך כלל.
השעות זזות לי הבוקר בצורה משונה. הן קצרות יותר וארוכות יותר בו זמנית. נראה שהרכיבה הקרובה שלי תהיה ביום רביעי לכל הפחות.
- – - – -
בפוסט הקודם, תגובה של חנן הראל, רוכב מנוסה שמסביר איך (לא) ליפול – תהנו
טוב אני יוצא לרכב בכל מזג האוויר. השיא: שנה שעברה רכיבה למחנות גלילות ממרכז תל אביב ב5 לפנות בוקר להדריך מפקדים כשבחוץ סערה ועצים נופלים על דרך נמיר. יש לי ארון מלא בגדי רכיבה חורפיים שרק מחכים למזג האוויר המתאים.
ואף על פי כן ולמרות הכל לכל רוכב רציני יש בבית טריינר עליו שמים את האופניים ורוכבים לשום מקום. אבל עוד מוקדם לך. ברביעי אני רוכב רכיבה קלה (80 ק"מ) רוצה להצטרף (.
תגובה מאת: HananHarel | פורסם ביום: 7 בדצמבר 2009 | בשעה: 12:38
או.קיי… – צריכה לברר באמת איך אפשר לרכוב עם בגדי הניילון האלו – לאן מתאווררים (בכ"ז הגוף מייצר לא מעט חום במאמץ)?
מכשור הספורט שמשמש אותי לפרקים דוקא מגוון – משלבת בין מכשיר ריצה, מכשיר אליפטי וגלדיאטור, אבל אין, לא היה ולא יהיה תחליף לספורט בחוץ. ההבדל אדיר.
מקווה שברביעי מזג האוויר יאפשר כבר רכיבה, ובינתיים, אני מסתפקת ב 18 ק"מ היומיים שלי – מקווה להאריך אותם בסביבות מרץ. ואולי לא..
תגובה מאת: מיכל | פורסם ביום: 7 בדצמבר 2009 | בשעה: 18:32