מרגישים נכון? מרגישים את החיוך שלי - עד קצה המסלול ובחזרה.

טוב, זה לא ממש התחיל כך, כי כשיצאתי מהחניון בתנופת הבוקר החשוך, הרגשתי אותן על פני ומיד התחלתי לשוחח עם עצמי: מה?? מה זה הטפטוף הזה? $%#$&^$%# ! (קללה רצינית; לא היה אף אחד ברחוב. כולם ישנו). המחשבות רצות מהר יותר מהמילים וכבר ראיתי את עצמי נוטפת כולי, כובע הצמר שלי מבקש סחיטה, והאוטובוס הראשון שחולף לידי מארגן לי מלחמת מעמדות בצורת מקלחת רטובה ובוצית. איך שלא יהיה עצרתי, הכנסתי את הנייד שלי לשקית ניילון והחזרתי לתיק.

מבט למעלה הראה שמים חשוכים מכדי לאבחן. עד סוף החימום יהיה כבר קצת אור. עשר דקות מאוחר יותר אפשר היה לראות ענן גדול בצבע אפור שקוף, שלא נראה מזיק במיוחד. והוא אכן לא היה כזה. אחרי חצי שעה או דומה הטפטוף הפסיק. הרוח נשארה, אבל אחרי יומיים של מנוחה (פדלאות כמעט מושלמת ליתר דיוק) שכללו העמסת פחמימות ושעות שינה כהלכה (מי שלא קם בחמש וחצי בבוקר, יכול לישון יותר), עמדתי מולה בגבורה.

היה מהנה ביותר. תודה למזג האוויר, גם על הגשם של היומיים האחרונים, וגם על הטפטוף של היום. היה נפלא!