נתחיל בזה שביום שישי האחרון, וגם בשבת וראשון שעקבו לא רכבתי בכלל: הייתי יותר מידי חולה בשביל זה, וגם בשביל דברים יותר איטיים למען האמת. סוג של וירוס לא חזירי בכלל, אבל גם לא נחמד התביית אצלנו בין הכתלים, ועבר בשיטתיות על כל אחד ואחת מאיתנו.

רק ביום ראשון, שהיה היום השלישי ללא רכיבה, הרגשתי שמשהו חסר. ביום שני כבר עליתי על ה crosstrainer לאימון מקדים – לא הרגשתי מספיק כשירה לרכיבה הרגילה. ולמחרת, שהיה אתמול, כבר רכבתי. היה לא רע.

יצאתי בצהריים, מה שמקל על כל העניין, למרות שנראה לי מוזר ולא מתחבר לכלום. אני חושבת שהקושי העיקרי ברכיבה היומיומית הוא בכלל השעה, ובמיוחד הקור. אני יודעת שזה לא הולך להשתפר בחודשיים הקרובים, העניין הזה של החורף, וחושבת להעביר את הרכיבה לשעות אחרות (אין לי מושג איזה אחרות), לפחות בחלק מהימים, עד לאביב. אז הזריחה מוקדמת יותר, ואפשר ללבוש פחות שכבות.

שורה תחתונה, רכבתי אתמול, וגם היום.

הרכיבה היום היתה משונה - כל מה שלא אמור לקרות ברכיבה התרחש בה: היא התחילה בגילוי של קוץ בגלגל הקדמי ושליפה שלו (מה שלקח איזה שתי דקות) תוך תפילה שאין פנצ'ר. התפילה נענתה והתחלתי לרכוב. אחרי קילומטר בערך שמתי לב שהבלמים הקדמיים לא בסדר: גם מתחככים בגלגל טיפה וגם לא נלחצים בקלות. ניסיתי לטפל בהם (זמן, זמן, זמן) ללא הצלחה וחזרתי לרכוב, זוכרת להשתמש רק באחוריים (שממילא הם העיקריים אצלי). אבל זה כנראה לא מספיק, כי אחרי הרבה קילומטרים נוספים גם נפלה לי השרשרת. הרמתי אותה (זמן!) והמשכתי. מכאן ועד סוף הרכיבה הלך חלק.

ההפתעה היא ש'צרות' קטנות כאלו משום מה משפרות את הרכיבה, אולי כי הן מוסיפות אדרנלין, ואולי הן מוציאות מסוג של 'קומה', משהו שדומה להיפנוזה של נהגים. כך או כך, היה מוצלח היום, ומזל שרכבתי לפני שיא האובך.